גזר דין בתיק חע"מ 20596-04

הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בעבירות של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין הטעונות היתר, לפי סעיפים 145(א) ו-204 (א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965.

כעולה מעובדות כתב האישום, בהן הודו הנאשמים, הנאשמים בסמוך לחודש יולי 2004, עובר לאותו מועד, בנו ללא היתר במגרש השייך להם בישוב חורה מחסן בשטח של כ - 60 מ"ר, בצמוד למבנה מגורים שנבנה כדין ובהיתר.

במסגרת ראיותיו לעונש, הגיש ב"כ המאשימה תמונות מהן ניתן להתרשם מגודלו של המבנה ומראהו, תעודת עובד ציבור, המלמדת על היותם בעלי הזכויות בנכס ודו"ח מפקח.

ב"כ המאשימה בטיעוניו לעונש, טען כי העבירות בהן הורשעו הנאשמים נמצאות ברף הגבוה של עבירות התכנון והבניה וזאת בשל השילוב של היקף הבניה הנרחב יחסית, ותקופת השימוש הממושכת - 8 שנים. לטענת ב"כ המאשימה, הנאשמים ידעו היטב כי עליהם לקבל היתר בנייה, וב"כ המאשימה אף ציין לחומרה את העובדה שגם לאחר הגשת כתב האישום כלל לא פעלו הנאשמים להכשיר את הבנייה. ב"כ המאשימה טען, כי יש צורך בענישה מרתיעה, ואף הפנה לעובדה שהנאשמים גררו את ההליכים בשל כך שעשו לעצמם מנהג שלא להתייצב לדיונים והובאו בצו הבאה.

ב"כ המאשימה הפנה לעובדה שהקנס המקסימאלי הקבוע בחוק בגין הבניה והשימוש מעל 8 שנים, מסתכם בסך של כ - 8 מליון ש"ח, ועתר להשתת קנס בסך 50,000 ש"ח על כל אחד מן הנאשמים, מאסר מותנה, התחייבות וצווי הריסה.

ב"כ הנאשמים טען כי ישנה אי בהירות באופן בו נוסח ההיתר שניתן לנאשמים, באופן בו יכלו להבין כי הותר להם לבנות מחסן, והפנה להיתר (נ/1) בו צויין גם מחסן בשטח של 50 מ"ר. בנוסף,  טען ב"כ הנאשמים כי הנאשמים לא הבינו כלל, גם לאחר הגשת כתב האישום, כי עליהם לדאוג לקבלת היתר ולא הבינו את משמעות ההליך.

לעניין  פרק הזמן הארוך שחלף מאז הגשת כתב האישום טען ב"כ הנאשמים, כי הנאשמים לא זומנו כדין במשך תקופה ארוכה ואין זה הוגן לצפות מהם כי יפנו מיוזמתם לברר למתי קבועים הדיונים בעניינם.

לטענת ב"כ הנאשמים, היה על המאשימה לעשות מאמץ ולאתר את הנאשמים ולזמנם כדין.

ב"כ הנאשמים אף ציין כי  עתה מנסים הנאשמים להכשיר את הבניה. בנוסף ציין כי יכול ובשל אי הבהירות ימצא בסופו של יום כי הנאשמים חרגו אך ב - 10 מ"ר מן ההיתר ומכל מקום, כי ניתן להניח כי טעו טעות הגיונית בעניין זה. ב"כ הנאשמים אף הפנה לנסיבותיהם האישיות ומצבם הכלכלי, תוך שציין כי הנאשמים הם הורים ל - 8 ילדים, וכי רק הנאשם 1 עובד ומשתכר שכר מינימום.

דיון

טרם גזירת דינם של הנאשמים, יש לקבוע את מתחם העונש ההולם, בשים לב לשילוב של עיקרון ההלימה עם השיקולים הקבועים בחוק (סעיף 40א'- 40יג' לחוק העונשין, התשל"ז - 1977). בנוסף, ראוי לקבוע תחילה את רכיב הענישה המרכזי (מאסר או קנס) ולבחון את הפסיקה הנוהגת בעבירות אלו.

בית המשפט העליון, במהלך השנים, חזר והבהיר כי עבירות התכנון והבנייה מהוות מכת מדינה שיש להילחם בה באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה.

אודות העובדה שמדובר במכת מדינה  עמד בין השאר בית המשפט העליון ברע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה "אונו", פ"ד נו(3), 49 , 58-59 (2002):

" אכן כן: תופעת הבנייה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה - ברבות הימים והשנים צירפה עצמה מכה זו - בצד מכת גניבות רכב - לעשר המכות."

בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' אחמד דרוויש עיסה, פ"ד לו(1), 723 , 725-726 (1978) , קבע בית המשפט העליון, כי לא רק שיש להחמיר בענישה הכלכלית בעבירות אלה, אלא שראוי אף להשית עונשי מאסר בפועל בגין ביצוע עבירות אלו בשים לב לעובדה שלא היה בקנסות שהושתו בכדי לאיין את התועלת הכלכלית:

" בית-משפט זה עמד בעבר, לא אחת, על התוצאות הקשות הנובעות מריבוין של העבירות נגד חוקי התכנון והבנייה, והצביע על כך, שאין באמצעים העונשיים, הננקטים כלפיהם, כדי לחסום באופן אפקטיבי את הדרך בפני התפשטותן של העבירות הנ"ל. כפי שכבר ציינתי בע"פ 305/78: